• שירלי טמיר

מהן שלוש הטעויות הנפוצות בכתיבה ברשת?

היי, אני שירלי טמיר, בלוגרית הורות.

הכתיבה היא כלי תרפויטי עבורי וזה לא יהיה מוגזם לומר שהכתיבה שינתה את חיי. מעבר לעובדה שלכתוב טקסט זה סוג של מדיטציה - התבוננות פנימית והזדמנות לשיח עם עצמי, ההוצאה הקלה לאור אפשרה לי להגיע למצב שבו הטקסטים שלי מגיעים למאות אלפי אנשים ומגלים להם אבל גם לי שאני הרבה פחות לבד (והרבה יותר נורמלית - אם יש דבר כזה בכלל) ממה שחשבתי.


הטקסטים הויראלים שלי עוררו הרבה גלים אבל בעיקר הצליחו לייצר שיח אמיתי שמחולל שינוי בחברה שלנו. נשמעת לכם נאיבית? אולי. ומה אם אגיד שגם אתן ואתם יכולים?


כיום אני עוסקת ומתפרנסת מהדבר שאני הכי אוהבת לעשות - לכתוב.זה כמובן לא קרה בין לילה ואני נרגשת מהאפשרות לחלוק אתכן את הדרך שלי ואת הכלים שצברתי פוסט אחר פוסט. שלב אחר שלב.

צילום: נועה איזנשטט


אז קודם כל נתחיל עם הבסיס. שלוש הטעויות הנפוצות שאני נתקלת בהן כל הזמן ובטח גם אתן, הן:


1. שגר ושכח.

אנחנו חיים בתרבות האינסטנט. אין לנו זמן ותכלס, אין לנו גם סבלנות. עד שאנחנו מתיישבות לכתוב משהו, ברגע שסיימנו ״להקיא״ על הדף אנחנו משגרות. מרגישות שזה הישג שהצלחנו, וזה נכון. אבל במקום לעצור רגע ולעבוד עם מה שיצא לנו. אנחנו פשוט מפרסמות את זה. אולי אומרות לעצמנו שזה מה יש ואולי באמת אנחנו לא יודעות מה עוד אפשר לעשות. כאן אני נכנסת לתמונה. יש הרבה מה לעשות. קודם כל - לקרוא בעצמכן את מה שכתבתן *בקול רם* - לראות האם הטקסט שלכן זורם, וברור? מבטיחה שכל פעם שתקראו אותו תשנו משהו קטן. תורידו משפט. תוסיפו מילה. תחלקו לפסקאות. תוסיפו דוגמא. וככל שתקראו אותו יותר פעמים - ככה הוא יהיה יותר קולח. כמובן שגם חשוב לתקן שגיאות כתיב, אם יש לכן קושי אפשר לשלוח לחברה להגהה. זוכרות שאמרנו שאין זמן ואין סבלנות? אז הקורא שנתקל בטקסט שלכן רוצה להרגיש שמכבדים אותו ואת הזמן שלו ומגישים לו טקסט מהודק ומסודר.


2. מי שקורא את הטקסט הזה - לא מכיר אתכן.

זו תמיד צריכה להיות ההנחה. הרי השאיפה היא שהטקסט הזה יגיע לעוד ועוד אנשים שבאמת לא מכירים אתכן. ולא יודעים מה שם בן הזוג, הילד או הכלב שלכן. אין להם מושג במה את עוסקת או על מה היה הפוסט הקודם שלך. ולכן חשוב מאד תמיד לספק קונטקסט. למשל:


״כשליבי (בת 2.5) נרדמה, חיממתי מרק לחצי (המאומת). עשיתי כלים, עזרתי לגילי, הבכור שלי, עם הלגו. עניתי לשלושה מיילים, הזמנתי סופר והרגשתי שאין לי יותר אוויר. ושזהו אני לא יכולה לעשות את זה.״


ברור לכן על מי אני מדברת וזה עוזר לדמיין את הנפשות הפועלות. כשאני פשוט כותבת משהו בסגנון ״כשרועי חימם אוכל…״ אני משאירה את הקורא בצד השני עם תפקיד - עליו לפענח מי זה רועי ולמה הוא רלוונטי כעת. זוכרות את החוסר סבלנות? צריך לעזור לאנשים להישאר מרוכזים. להבין לאורך כל הטקסט - מה הסיפור. מי הדמויות. וכמובן מה הפואנטה. וזה מוביל אותי לנקודה השלישית שלי.


3. לארגן את המחשבות לכדי מסר.

צריך בסוף הטקסט לסיים עם איזושהי פואנטה. זו גם יכולה להיות שאלה פתוחה שמשאירה את הקורא עם חומר למחשבה. אבל זה צריך איכשהו ״לסכם״ את הטקסט, לסגור מעגל, להסביר למה היה חשוב לי לספר את הסיפור הזה כעת, למה זה טוב שהוא הקדיש מזמנו לקרוא אותי, ומה עכשיו יישאר איתו בתום הטקסט. אפשר גם לצאת מתוך הסיפור האישי באיזשהו מסר כללי שכל אחד יכול להזדהות איתו. למשל:


"עצרתי בדוכן קפה השכונתי והזמנתי שני כריכים. ״את מי את מפנקת?״ שאל אותי בעל הדוכן האדיב, ״את האחד והיחיד״ עניתי ״אב ילדיי״ אז הוא אמר ״אה. זה לא הראשון שלך?״ ובעוד שאני חושבת שהוא שואל אם הייתי נשואה בעבר אני במהרה מבינה שהוא מתכוון להריון. שאני נראת בהריון. אני. שלא רק שאינני בהריון. אינני בהריון כבר שנה וחמישה חודשים. ובשבוע שעבר אפילו עשיתי 3 אימונים. וקניתי בגדים חדשים. ואני, בטוחה, שהנני מקרינה את החיים שאחרי השנה הראשונה. כשמצליחים אפילו לישון שינה סוג של רצופה. ואז בום. מתנפצת הבועה. עם שאלה. אפילו לא שאלה. אלא הנחה. אקסיומה. שמוגשת לך כתוספת קטנה לצד הכריך.

ואיזו אישה לא מכירה את ההרגשה הזו. שמישהו מביט בה, רואה עליה ואומר בפניה משהו אישי. משהו נשי. משהו שהוא שקרי. ״אני לא בהריון״ תיקנתי אותו בשלוות נפש ואז התבוננתי בה - בשלוות נפשי. ובעובדה שבעבר כנראה הייתי מניחה את הכריך הטעים, מעשה ידיו של האיש שבדיבור קטן אמר דבר גדול, בצד בחוסר תיאבון ובמקום זה פשוט אוכלת את עצמי.


כיום, זה לא מעניין אותי למה הוא עשה את הטעות הזו. זה לא מקומם. ולא מכעיס. ולא מקריס, את עולמי. כן עצרתי רגע והקדשתי מחשבה למראה. מה לבשתי. איפה ניתן היה להתבלבל. אולי זה הבגד. אוח כמה בגדים יפים היו לי שבגלל הערה כזו או אחרת לא לבשתי שוב לעולם. ודווקא את הטייץ הזה אני אוהבת. לא מוכנה להיפרד הפעם. ופתאום אני תוהה אולי זו שפת גופי. האגן שהתרגל להתגלגל, היד שרגילה לתמוך בגב. הנשימה שלעיתים היא כבדה. חוסר הסבלנות בציפייה למזון - זה הרי בא בהריון ונשאר. קצת כמו הקיבולת לסוכר. יש דברים שאין בהם דרך חזרה. הגוף הזה נשא וגידל בתוכו אוצרות חיים במשך סך מצטבר של כ20 חודשים. להטמיע הרגלים אומרים צריך 70 ימים. אז מה קורה לנו ב20 חודשים?


אז אולי בגלל זה הוא התבלבל. ואם כן אולי זה לא נורא. שיש בי איזו שפה קצת הריונית. למעשה אני, במיוחד אני, מדברת הריונית שוטפת. אפשר לומר שזו שפת אם. "

בטקסט הזה אפשר לראות איך לקחתי סיטואציה מאד אישית וספציפית שקרתה לי בעקבות הערה מסוימת שקיבלתי ואיך בעצם יצאתי מזה לאיזושהו מסר כללי לנשים בכלל שעוסק בעיקר וטפל. ובפרופורציות.

אז, תכתבו. בלי לחשוב. פשוט תוציאו את זה. אבל אז רגע. לא לשגר. להקריא. לשכתב. לכבד את הטקסט ואת הקורא. לשאול האם הסיפור הזה ברור גם למי שלא מכיר אותי? ומה בעצם המסר פה?


אם מצאתן את הכתבה הזו מעניינת זה רק קצה המזלג.


מזמינה אתכן, לבחור בעצמכן. ולהצטרף אלי בתחילת פברואר למסע אמיתי. קורס ״כתיבה נוגעת״ 8 מפגשי זום איתי ומפגש אחד בונוס פרונטלי. מלא באסקפיזם וחיבור. ניגודים וחרוזים. תובנות מרגשות וגם צחוקים.


נצא לשוטט בנבכי הנפש שלכן. ושלי. וללמוד שכל רגע הוא סיפור וכל סיפור הוא מסע. ושאנחנו כותבות את חיינו וחיות על פי המילים שאנחנו בוחרות.


הקורס מתאים לבלוגריות ובעלות עסקים שרוצות לייצר תוכן איכותי ברשת אבל לא רק! הוא מתאים בהחלט גם למי שפשוט אוהבת לכתוב גם אם זה למגירה או בברכות יום הולדת לאהובים שלה. נתנסה בשלל תרגילי כתיבה מעשירים. וניחשף לסגנונות כתיבה שונים.


תירשמי. ותשרייני לך שעה ורבע בשבוע שהם לצמיחה.


לפרטים והרשמה - https://shirleytamir.ravpage.co.il/writing1

ואפשר בשמחה גם להתייעץ איתי ולשלוח הודעה בפרטי באינסטגרם https://www.instagram.com/shirleytamir/



פוסטים קשורים

הצג הכול